פסק-דין בתיק ת"ק 61338-10-10 - פסקדין

תובענה לתשלום סך של 9,527 ש"ח בשל נזקי רכוש שנגרמו בתאונת-דרכים.

א.   ההליך והצדדים לו

1.      בבעלות התובעת רכב מסוג מיצובישי מ.ר. 9345002 (להלן רכב התובעת). נתבעת 2 (להלן הנתבעת) היא בעליו של רכב יונדאי מסחרי מ.ר. 7594561 (להלן רכב הנתבעת). רכב הנתבעת משמש את הנתבע 1 (להלן הנתבע) במסגרת עבודתו במחלקת התברואה בעיריית חדרה.

2.      ביום 26.5.2010 בשעות הבוקר ארעה תאונה בה היו מעורבים רכב התובעת מזה ורכב הנתבעת בו נהג אותה עת הנתבע מזה. התובעת היא שנהגה ברכבה. במועד התאונה שימש רכב הנתבעת את הנתבע לצרכי עבודתו.

3.      סכום התביעה כלל נזק ישיר לרכב התובעת בסך 4,976 ש"ח לפי חוות-דעת שמאי וחשבונית תיקון, שכ"ט השמאי בסך 651 ש"ח, פיצוי בסך 3,600 ש"ח בגין עוגמת נפש וסך נוסף של 300 ש"ח בגין עלות יום עבודה של התובעת.

4.      המחלוקת בין הצדדים נסבה על זיהוי הגורם האחראי להתרחשות התאונה מבין הנהגים המעורבים בה ועל שיעור הנזק שנגרם לתובעת בעטיה של התאונה. שמעתי את עדות התובעת ומעסיקה עו"ד אלון הוכמן תמיר מזה ואת עדות הנתבע מזה. ההפניות להלן הן לפרוטוקול הדיון מיום 28.7.2011 אלא אם נאמר אחרת.

ב.    שאלת האחריות

יש להשית על הנתבע את מלוא האחריות לאירוע התאונה. להלן יובאו הטעמים לכך.

1.      עובר לאירוע התאונה החנה הנתבע את רכב הנתבעת בצד ימין של הדרך לשם איסוף קרטונים אל תוך הרכב, איסוף שאותו הוא מבצע במסגרת עבודתו [עמ' 7]. אין מחלוקת על כך שהנתבע העמיד את רכבו במקביל לשפת הכביש ובמהופך לכיוון התנועה, כשחזית הרכב אינה פונה לכיוון התנועה אלא לכיוון הנגדי. הנתבע הודה בכך בפה מלא [עמ' 8]. הנתבע החנה את הרכב בצורה זו בין מכוניות חונות שעמדו לפניו ומאחוריו [עדות התובעת בעמ' 4].

2.      עת ביקש הנתבע להחל בנסיעה, לצאת מחנייתו ולהשתלב בתנועה היה שדה הראייה שלו מצומצם ויכולתו לזהות מבעוד מועד תנועת כלי-רכב בנתיב בו ביקש להשתלב - מוגבלת. הסיבה לכך נעוצה באופן בו החנה הנתבע את הרכב: ראשית, הלה ישב בכסא הנהג בצדו השמאלי של הרכב הסמוך למדרכה בעודו מבקש לצאת ימינה אל נתיב התנועה הבאה מולו. במצב דברים זה לא היה בידי הנתבע לבדוק ולהיוודע מה מצב התנועה בנתיב הנסיעה שאליו יצא, שהיה מרוחק ממקום מושבו ברכב. שנית, רכב חונה שעמד לפני רכב הנתבעת הסתיר אף הוא את טווח ראייתו של הנתבע בכיוון נסיעתו. התובעת עמדה על כך בעדותה ומצאתי אותה מהימנה [עמ' 4]. באופן החניית הרכב כתיאורה לעיל יצר הנתבע סיכון בלתי-סביר ומיותר. לא בא מפיו הסבר שיבאר מדוע היה עליו להעמיד את הרכב בניגוד לכיוון התנועה. 

3.      אני מאמצת את גרסת התובעת לפיה ארעה הפגיעה בין שני כלי-הרכב בעת שהיא נסעה בנתיבה בכיוון הנסיעה, בנסיעה איטית בעליה, ואילו הנתבע שיצא מחנייתו לא הבחין בה ופגע ברכבה תוך כדי יציאתו אל תוך נתיב נסיעתה כשהוא נוסע אגב כך בניגוד לכיוון התנועה [עמ' 4-3]. עדות מעסיקה של התובעת שהגיע למקום התאונה מספר דקות לאחר התרחשותה תומכת בגרסת התובעת ומאשרת את נסיעת רכב הנתבעת אל מול רכב התובעת בניגוד לכיוון התנועה [עמ' 2-1]. הנתבע לא כפר בהעמדת רכבו במהופך לכיוון התנועה ומכאן שהיה אנוס להוציא את הרכב מחנייתו אגב נסיעה נגד כיוון התנועה במקום [עמ' 8]. התובעת עמדה על כך שאף שהייתה בנסיעה איטית הופתעה מיציאת רכב הנתבעת מחנייה אל תוך נתיב נסיעתה, בניגוד לכיוון התנועה, ולא יכלה לצפותה מראש [עמ' 4].

4.      מנגנון אירוע התאונה ומיקום הפגיעה בכלי-הרכב המעורבים בה תואמים את גרסת התובעת על-אודות אופן התרחשות התאונה. התובעת הטעימה שברכבה נפגעה הדופן הימנית בחלק הקדמי שלה ואילו רכב הנתבעת נפגע בחזית הקדמית הימנית שלו [עמ' 4]. לו הייתה התאונה נגרמת מחמת סטייה של רכב התובעת מנתיב נסיעתה אל תוך נתיב החנייה בו עמד רכב הנתבעת אזי הייתה תמונת הפגיעה שונה וכוללת נזק בחזית רכב התובעת, או למצער בחזית הקדמית הימנית שלו. תצלומי רכב התובעת לאחר הפגיעה אינם מציגים כל נזק בחזית הרכב ובה בעת הם מדגימים היטב את הפגיעה בדופן הקדמית הימנית שלו, החל בפנס הימני הקדמי וכלה בדלת הימנית הקדמית [ נ/1]. מאחר שהתצלומים ברורים ומדברים בעד עצמם אין לייחס חשיבות, ודאי לא חשיבות מכרעת, למידת הדיוק בו נקבה התובעת בחלקי רכבה שנפגעו. מקובלת עלי עדותה כי היא נטולת מומחיות וידע בתחום זה וסמכה ידיה על בדיקת הרכב במוסך בידי שמאי שהוזמן לשם כך [עמ' 6-5].

5.      לבסוף, העדפתי את עדות התובעת שהייתה מפורטת, שלמה ומדויקת על-פני עדות הנתבע שהצטיירה כלאקונית וחסרה. לא עלה בידי הנתבע להעמיד בעדותו גרסת הגנה של ממש שתיתן מענה לגרסת התובעת ותסתור את תמונת אחריות הנתבע לגרימת התאונה העולה מתוך עדות התובעת וראיותיה. אני קובעת אפוא שהתאונה ארעה באחריותו המלאה והבלעדית של הנתבע. נוכח האמור לעיל אין צורך לדון בטענות נוספות שהעלו הצדדים, שאינן בלב המחלוקת ושעניינן במסירת פרטים לאחר התאונה ובהימצאותם של רישיונות רלוונטיים בידי הנתבע בעת שארעה.

6.      הנתבעת, בעלת הרכב ששימש את הנתבע בעת התאונה לצרכי עבודתו, נושאת באחריות לתאונה ולתוצאותיה ביחד עמו. הנתבעת לא העלתה כל טענה בעניין זה ולא ביקשה להבחין בין אחריות הנתבע לתאונה לבין אחריותה שלה. על כן חבים הנתבעים כלפי התובעת ביחד ולחוד.   

ג.    שאלת הנזק

1.      נזקה הישיר של התובעת בגין הפגיעה ברכבה הוכח היטב בנספחי כתב-התביעה שכללו חוות-דעת שמאי שבדק את הרכב ביום 28.5.2010 וחשבונית נושאת תאריך 7.6.2010 ממוסך "הארט" פחחות וצבע למכוניות המעידה על תיקון הרכב בסכום שצוין בחוות-דעת השמאי, 4,976 ש"ח כולל מע"מ. עוד צורפו חשבון שכרו של השמאי בסך 651 כולל מע"מ וקבלה המעידה על תשלומו. התובעת אישרה שתיקנה את הרכב ונשאה בתשלום שכרו של השמאי [עמ' 5]. על כן זכאית התובעת לפיצוי בגין נזקיה הישירים בסך של 5,627 ש"ח.

2.      שונים פני הדברים באשר לנזק העקיף שנתבע. בעדותה עמדה התובעת על כך שסך 3,600 ש"ח נתבע כפיצוי בגין עוגמת-נפש בשל כך שהכחשת הנתבע את אחריותו לתאונה אילצה אותה לנהל נגדו הליך משפטי. בלשונה: " עוגמת הנפש שלי זה שהנתבע הביא אותי עד הלום, [...] שנה וחודשיים לא קיבלתי ממנו שקל והוא מסרב לומר את האמת במקרה וזה עוגמת הנפש שלי" [עמ' 6].

הסמכות לפסוק פיצוי בשל עוגמת-נפש מעוגנת בסע' 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה). הנזק הלא ממוני הוא המרכיב הרוחני, הלא-חומרי, של הפגיעה והוא עשוי להתלוות להפסד כלכלי שנגרם עקב הפרת חוזה. פיצוי מסוג זה אינו ניתן כדבר שבשגרה. הוא מוגבל למקרים בהם נלוותה לנזק הכלכלי שנגרם הפרה בוטה של יחסי אמון או יחסי תלות ששררו בין הנפגע לבין המפר, או למצבים ברורים של זדון או התנהגות מעליבה או פוגענית במיוחד מצד המפר [ראו ע"א 8588/06 דלג'ו נ' אכ"א לפיתוח בע"מ, פס' 31 (טרם פורסם, 11.11.2010)]. פיצוי בגין עוגמת-נפש נתון לשיקול-דעת בית-המשפט ואין צורך בהבאת ראיות לגביו. הגישה השיפוטית בהקשר זה מצומצמת ושמורה למקרים מיוחדים [עניין דלג'ו, שם, וכן ע"א 3437/93 אגד, אגודה שתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ' אדלר, פ"ד נד(1) 817, 835 (1998)].

בענייננו לא הוכחו אותן נסיבות מיוחדות וחריגות שבהתקיימן יפסק פיצוי בגין נזק לא ממוני. בשל ניהול הליך שהסתיים בקבלת התביעה זכאית התובעת לפיצוי בגין הוצאות משפט בשיעור המקובל בבית-המשפט לתביעות קטנות, אך לא למעלה מכך.